מה מורים יכולים ללמוד מאמני חושים על קשב וסקרנות בלמידה

יש רגעים בשיעור שבהם אפשר ממש לראות את הקשב נעלם.

התלמידים עדיין יושבים מולנו, אבל הראש כבר במקום אחר. מישהו מסתכל הצידה, מישהי מציירת במחברת, תלמיד אחר כבר חושב על ההפסקה. לפעמים זה קורה אחרי עשר דקות, לפעמים אחרי שתיים.

מורים מכירים היטב את התחושה הזאת, אבל יש מקצועות אחרים שבהם ניהול קשב הוא לא רק עניין חשוב — הוא כל המקצוע.

אמן חושים, קוסם או פרפורמר לא יכול להרשות לעצמו לאבד את הקהל. אם הקהל לא מסתכל ברגע הנכון, אם הוא לא מסוקרן, או אם הוא מרגיש שכבר הבין לאן הדברים הולכים — האפקט נעלם.

וזו בדיוק הסיבה שיש לא מעט דברים שמורים יכולים ללמוד מאנשים שעוסקים ביצירת סקרנות ובהכוונת תשומת לב.

לא להתחיל מההסבר

אחת הטעויות הקלות ביותר בשיעור היא להתחיל ישר בתוכן.

"היום נלמד על..."

ואז מגיעה הגדרה.

ואחריה עוד הגדרה.

מבחינת המורה זה הגיוני מאוד. אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, ולכן אנחנו מתחילים מהמושגים שצריך להבין.

אבל מבחינת הקשב של התלמיד זה לעיתים קרובות הפוך.

אמן חושים כמעט אף פעם לא מתחיל בכך שהוא מסביר מה עומד לקרות. הוא מתחיל בשאלה, באירוע מוזר, בהבטחה, בסתירה או במשהו שהצופה פשוט רוצה להבין.

במילים אחרות, הוא יוצר קודם פער מידע.

משהו חסר.

והמוח רוצה לסגור את הפער.

בכיתה אפשר לעשות בדיוק אותו דבר.

במקום לפתוח שיעור על זיכרון בהגדרה של "זיכרון עבודה", אפשר להראות לתלמידים רצף קצר של מספרים ולשאול כמה מהם יצליחו לזכור.

במקום להתחיל שיעור בסוציולוגיה מהגדרה של קונפורמיות, אפשר להציג סיטואציה שבה כל האנשים בחדר נותנים בכוונה תשובה שגויה ולשאול: מה אתם הייתם עושים?

לפני הידע מגיעה הסקרנות.

קשב וסקרנות בלמידה הוא לא מצב קבוע

אנחנו לפעמים מדברים על תלמידים כאילו הם "קשובים" או "לא קשובים".

אבל בפועל קשב משתנה כל הזמן.

גם אדם מבוגר שמקשיב להרצאה מרתקת לא נמצא באותה רמת ריכוז במשך שעה שלמה.

פרפורמר טוב יודע את זה ולכן הוא משנה קצב.

רגע אחד הוא מדבר.

אחר כך שואל שאלה.

אחר כך מראה משהו.

עוצר.

נותן לקהל לנחש.

ואז חושף את התשובה.

השינוי עצמו מחזיר את תשומת הלב.

גם בשיעור אפשר לחשוב כך.

לא בהכרח צריך להחליף פעילות כל שתי דקות, אבל כן כדאי להימנע ממצב שבו תלמיד נמצא במשך זמן ארוך באותו תפקיד בדיוק: רק מקשיב, רק קורא או רק מעתיק.

לעיתים שינוי קטן מספיק:שאלה קצרה, הצבעה, דוגמה מפתיעה, סרטון של דקה או ניסיון לנחש מה יקרה בהמשך.

לגרום לתלמיד לנחש לפני שנותנים את התשובה

אחד הכלים החזקים ביותר ליצירת מעורבות הוא prediction.

מה לדעתכם יקרה?

מה תהיה התשובה?

מי מהאפשרויות נכונה?

למה האדם בסרטון פעל כך?

ברגע שהתלמיד בוחר תשובה בראש, אפילו בלי לכתוב אותה, משהו משתנה.

הוא כבר לא רק מקבל מידע.

יש לו עמדה.

עכשיו הוא רוצה לדעת אם צדק.

זה טריק קטן, אבל הוא משנה את היחסים בין הלומד לבין התוכן.

במקום שהתשובה פשוט תופיע, היא הופכת למשהו שמחכים לו.

לא לפחד מהפתעה

המוח שלנו מגיב טוב לדברים שלא מתאימים בדיוק למה שציפינו.

לכן דוגמה טובה בשיעור אינה תמיד הדוגמה הכי "מסודרת".

לפעמים דווקא מקרה מוזר, ניסוי מפתיע, צילום בלתי צפוי או נתון שסותר אינטואיציה יכולים להפוך לנקודת כניסה מצוינת לנושא ויצור קשב וסקרנות בלמידה.

אפשר לחשוב על זה כמעט כמו על קסם.

קודם התלמיד חושב שהוא יודע מה עומד לקרות.

ואז משהו אחר קורה.

באותו רגע נוצר חלון מצוין ללמידה.

השאלה "למה זה קרה?" הרבה יותר חזקה לפעמים מהמשפט "עכשיו אסביר לכם את התאוריה".

קצר לא אומר שטחי

עולם הרשתות החברתיות הרגיל אותנו לתוכן קצר, ולעיתים בצדק יש למורים התנגדות אליו.

למידה אמיתית הרי לא מסתכמת בסרטון של שלושים שניות.

אבל מכאן לא נובע שלתוכן קצר אין מקום בלמידה.

אפשר להשתמש בו כיחידת קשב קטנה.

רעיון אחד.

דוגמה אחת.

שאלה אחת.

הסבר קצר.

ואז לעצור ולבדוק הבנה.

במקום לנסות להעביר עשרים דקות של מידע ברצף, אפשר לפרק את הלמידה לרצף של צעדים קצרים יותר:צפייה, שאלה, משוב והמשך.

זו גם אחת הסיבות שבגללן התחלתי להתנסות ב־Rollim — פלטפורמת למידה שבנויה סביב סרטונים קצרים, שאלות Quick Check ומסלולי למידה.

הרעיון אינו להחליף הוראה בסרטונים קצרים, אלא להשתמש במבנה שמוכר לתלמידים מעולם התוכן שלהם ולחבר אליו פעולות לימודיות אמיתיות.

השאלה החשובה היא לא "איך לגרום להם להקשיב"

אולי אחד השינויים המעניינים ביותר הוא שינוי השאלה.

במקום לשאול:

"איך אני גורם לתלמידים להקשיב לי?"

אפשר לשאול:

"מה גורם לבן אדם לרצות לדעת מה יקרה עכשיו?"

זו שאלה אחרת לגמרי.

והיא מובילה אותנו לחשוב פחות על משמעת ויותר על עיצוב חוויית הלמידה.

מה התלמיד רואה קודם?

מתי הוא מקבל את התשובה?

איפה הוא צריך לבחור?

איפה הוא מופתע?

מתי הוא מקבל משוב?

ומה גורם לו לרצות להמשיך לעוד שלב?

לא צריך להפוך כל שיעור למופע

כמובן שמורה אינו אמן חושים, ושיעור אינו מופע קסמים.

המטרה גם אינה להפוך כל חמש דקות ל"גימיק".

אבל אפשר לקחת מהעולם הזה עיקרון אחד חשוב:

קשב אינו משהו שמקבלים מהקהל. קשב הוא משהו שבונים.

לפעמים מספיק שינוי קטן מאוד באופן שבו אנחנו מציגים את אותו חומר בדיוק.

לא להתחיל מהתשובה.

לתת רגע לנחש.

ליצור פער קטן.

לשנות קצב.

לתת משוב מיד.

ולשאול את עצמנו, לפני שאנחנו מלמדים את הנושא:

מה כאן יגרום לתלמיד לרצות לדעת עוד?